<h1>פסקי או"ז — יבמות</h1>
<h2>דף י.</h2>
הבא על יבמתו בין בשוגג, פירוש כסבור שהיא אשה אחרת. בין המזיד פירוש שנתכוין לשם זנות. ואפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת, דתרוייהו לא מיכווני למצוה, אפילו הכי קנה. ואפילו שניהם אנוסים, כגון שנתכוין לאשתו ותקפום גוים ודבקום זה בזה, קנה. היה הוא ישן והיא ערה לא קנה. היתה היא ישינה והוא מתנמנם, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מידכר קנה. נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה. נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה. להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה. והעראה דהיינו הכנסת עטרה קונה. פירש ה"ר שמשון זצ"ל כגון שהערה בה ופירש הימנה, אבל אם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה. וה"ר יצחק בן רבינו מאיר זצ"ל פירש, שאם פירש בפירוש שרוצה לקנות בהעראה קונה, אבל בסתם, דעתו על גמר ביאה. וכן פירש רבינו חננאל זצ"ל. ורבינו תם זצ"ל פירש דהעראה קונה בכל ענין. וביאת שוגג שקונה ביבמה אינה מאכילה בתרומה אלא ביבמתו מן הנישואין.
<h2>דף כט:</h2>
נשא אשה בארץ ישראל ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, אלא או יגרשנה ויתן כתובה או ישא אחרת עמה. ואפילו אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן ליה אלא כופין אותו בשוטי לגרשה וליתן כתובה מנה מאתיים ולא תוספת, כך פירש רבינו חננאל זצ"ל ורבינו תם זצ"ל. אבל רבינו יהודה ב"ר יצחק פירש דתוספת נמי יש לה. וכן משמע בדברי ר"י אלפס זצ"ל. והני מילי שבאלו עשר שנים לא אירע להם אונס המעכבם מפריה ורביה. גירשה מותרת להנשא לאחר. שהתה עם השני וגירשה לא תינשא אלא למי שיש [לו] בנים. נישאת למי שאין לו בנים הכיר בה תצא בכתובה. לא הכיר בה תצא בלא כתובה. הפילה מונה משעה שהפילה. הוא אומר הפילה והיא אומרת לא הפלתי ואינה תובעת להתגרש, או שהיא תובעת ובאה מחמת טענה דחוטרא לידה ומרא לקבורה, היא נאמנת וכופין אותו להוציא וליתן כתובה. הפילה תלת זימני, הוחזקה לנפלים, וכופין אותו להוציא וליתן כתובה. אבל בתרי לא הוחזקה. [כך] פירש ריב"ן זצ"ל. (ו)הוא אומר אפילת תרי והיא אומרת תלת ואינה תובעת להתגרש, או תובעת ובאה מחמת טענה, נאמנת, וכופין אותו להוציא וליתן כתובה. וכל שכן אדם פנוי שיש עלינו לכופו לישא אשה ולקיים פריה ורביה. והיכא דלא שהה עמה עשר שנים בארץ ישראל או שהה חוצה לארץ עשר שנים ותובעת להתגרש, אין כופין אותו אא"כ באה מחמת טענה דחוטרא לידא ומרא לקבורה, אז כופין אותו לגרש וליתן כתובה מנה מאתיים ולא תוספת. ובספר המקצועות כתב דאפילו יש לו בנים, והיא באה מחמת טענה, יוציא ויתן כתובה. והוא דשהה עשר שנים. ונראה דוחק לאבא מרי זצ"ל דמאיזה טעם נוציא ממון ממנו.
<h2>דף מד:</h2>
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אינה צריכה מיאון. ור"י אלפס זצ"ל כתב דאפילו נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, ואפילו נתרצה האב אין קידושיה קידושין. ורב אחאי גאון זצ"ל כתב דנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה ואפילו שדיך, לא חיישינן שמא נתרצה האב. יתומה בחיי האב שנתקדשה לדעתה צריכה מיאון.
<h2>דף סג:</h2>
בודקין לחליצה, אם הביא שערות בבית הערוה משהגדיל דהיינו לאחר י"ג שנה ויום אחד. וצריך שיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתי שערות בגומא אחת הרי זה גדול וחולץ. וכן היא אחר י"ב שנה ויום אחד. ואם הביאו שערות קודם אפילו עודם בם משהגדילו שומא נינהו, והם קטנים עד שיביא שערות אחרות. וצריך שיהיו השערות גדולות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר מכדי לכוף ראשן לעיקרן. וצריך לכתחילה לבודקן קודם הפרק כדי לברר על האמת, שלא באו אלו השערות עד אחר הפרק. אבל אם לא בדקו ובאו לפנינו אחר הפרק עם השערות, אמרינן ודאי גדולים הם ולא חיישינן שמא קודם הפרק הביאום ושומא נינהו. והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו השערות אלא שאין אנו יודעים אם יש גומות קטנות במקום יניקת השיער מן הבשר, פסק רבינו יצחק זצ"ל דהואיל ואין אנו בקיאים להכיר בגומות, אם יש ריבוי שיער וגם גדולות כאיש ואשה סגי. ואם ירצה יבדוק באשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא. לעיל בסימן ע' מפורש היכא שנולדו בו סימני סריס והוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס. שנת עשרים שאמרנו אין צריך שנה שלימה אלא כיון שיצאו ממנה שלשים יום הרי זו שנה שלימה.
ובדיקת האשה שהגיעה לכלל שנותיה אינה יכול להיות על פי נשים, כך פסק רבינו חננאל זצ"ל. אבל ר"י אלפס זצ"ל ורבינו תם זצ"ל פסקו שהנשים בודקות אותן הואיל והגיעו לכלל שנותיהן. והיכא דלא ידענא אם הגיעו לכלל שנותיהם פירש רבינו יצחק זצ"ל אם הם גדולים הרבה או אם יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין להסתפק. ואם לאו ויש ספק בדבר אומר רבינו יצחק זצ"ל שהאב והאם אינם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו לכלל שנותיהם וכן פסק רבינו יואל זצ"ל. ועוד אומר רבינו יצחק זצ"ל דאפילו ראינו שעמד להתפלל בפני התיבה והשלים לעשרה אין בכך כלום, דשמא על פי האב שנאמן לנדרים ולהקדשות, ולא למכות ולעונשין והוא הדין לחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן. ופירש רבינו יואל זצ"ל שאם ראינו שקרא בספר תורה אין זו ראייה, דהא קיימא לן קטן עולה למנין שבעה. ואם יצא קול על היבמה שהגיעה לכלל שנותיה, חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכינותיה שהגיעה לכלל שנותיה. והוחזקה והגיעה לסימנין בשכינותה פירושה, שיצא עליה קול שעברו עליה שתים עשרה שנה ויום אחד וגם יצא עליה קול שיש לה סימנין אינה צריכה בדיקה, כך פסק רבינו תם זצ"ל. והרב ר' יואל זצ"ל חולק עליו, והרב ר' אליעזר ב"ר יהודה זצ"ל מיישב דברי רבינו תם זצ"ל. וגם נראה לו דאם ראינו דקרא בתורה הוי ראייה.
<h2>דף סו.</h2>
צריך אדם ליזהר בזמן הזה שלא יאמר לאשתו בפני שנים "אל תסתרי עם פלוני". שאם תיסתר בפני שנים אין לה תקנה בזמן הזה ואסורה עליו עולמית דליכא האידנא מי סוטה למיבדקה. ואם אמר לה, ימחול לה קודם סתירה. דאילו אחר סתירה או אחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אינו יכול למחול. ואפילו בינו לבינה אל יקנא לומר אל תסתרי עם פלוני, דשמא איתא לדרבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש דאמרי דאיכא קינוי על פי עצמו. והיכא דיש עידי קינוי ועידי סתירה ואפילו עבד או שפחה אומרים ראיתיה שנטמאת באותה סתירה נאמנים לאוסרה ולהפסידה כתובתה. אבל חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה נאמנים לאוסרה ולא להפסידה כתובתה.
אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה אומר איני יודע, וכל שכן אם מכחישו, לא מהימן אא"כ בידו. ולרבא אפילו אין בידו עכשיו הואיל והיה בידו מעיקרא וכגון דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה. אבל אם הוא שותק מהימן אע"ג דלא היה בידו מעולם. ומי שלא קינא לאשתו ואמר לו עד אחד שאשתו זינתה, אי מהימן עליה כבי תרי ושותק אשתו אסורה, אבל אי מכחישו או אומר איני יודע אשתו שריא ואע"ג דשותק.
<h2>דף סו:</h2>
אדם שבעל שפחתו וילדה, עבדינן כדברי האלפסי הכתובים לעיל בתחילת המסכתא. ואפילו הוא אומר "שיחררתיה ובעילת זנות בעלתי" לא מהימן. דבכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין, אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך.
<h2>דף סז:</h2>
חייבי לאווין תפסי בהו קידושין. וביבמה לשוק צריך עיון. חייבי כריתות ומיתת בית דין לא תפסי בהו קידושין, לבד מנידה וסוטה דתפסי בהו קידושין.
<h2>דף עב:</h2>
אומר רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל שאין צריך להתרחק ממשפחות שאינם ידועות. ולאבא מרי זצ"ל נראה שצריך להתרחק ממשפחות שאינן ידועות.
<h2>דף עד.</h2>
מעשה ביהודי אחד שהביא בכתבו שאמו היתה מינקת בבית יהודי אחד ונתעברה הימנו וילדה, והיתה אומרת לכשר נבעלתי. והוא הביא עדים שקודם שנתעברה הימנו אמו זמן גדול היתה אמו בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת. אך אין העדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה, אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה ובחזקת מותרת, וגם מכח אותה חזקה נישאת לבעלה שני אחר המעשה. והכשיר רבינו חיים כהן מטעם שהיתה בחזקת מותרת. אך שאין אנו יודעים אימת הותחלה החזקה. וגם כיון שהיא אומרת שהיתה גרושה באותה שעה, נאמנת לגבי ולד אפילו ברוב פסולים אצלה. וגם היו שני עדים ודאין, האחד מעיד לפניי הובא לה גט קודם המעשה לפני הקהל זמן גדול והותרה להנשא על ידו. והאחד מעיד שראה ביד האשה קודם מעשה גט והיתה מראה לכולם ואומרת בזה נתגרשתי. ולא היה אדם מכחישה, אך הוא עצמו לא ידע לקרותו. אבל כל מי שראה אותו היה מודה לדבריה. זה נראה בעיני הרבה עדות, ואפילו לא היה יותר כי אם זה. כל שכן שיש חזקה והיא שאמרה גרושה הייתי. ואב ואם כשני עדים לגבי ולד. והאם כעד אחד להכשיר הולד. ודבר גדול אמר רבה תוספאה, דאמר אישתהי הוולד, והיינו מיעוט שאינו מצוי כלל, ולא פסלינן הוולד. ועוד במקום שיכול לבא כל שעה שירצה כיוצא באותן מקומות, אפילו אומרת על העובר ממזר הוא, אין לנו להאמינה. עכ"ל. ועוד האריך בפנים [סי' תרנ"ז] הרבה, ויצא הדבר להיתר והתירו לגמרי כדבריו.
<h2>דף עה.</h2>
הבא על ארוסתו בבית חמיו ושניהם מודים שבא עליה או שנתברר בעדים, הוולד כשר. אבל ארוסה שעיברה ואין ידוע ממי, אי דימא מארוסה ולא דיימא מעלמא, בתריה שדין ליה, והולד כשר. דיימא מארוסה ודיימא נמי מעלמא בדקינן לה לאימיה, אי אמרה לארוסי נבעלתי נאמנת. ואי אמרה לא ידענא הוולד ספק ממזר ואסור בממזרת. ולא איתבריר לי באומרת לארוסי נבעלתי והוא מכחישה, אי מהימנא אי לא. או היכא דדיימא מעלמא ולא דימא מארוסה אי מהימנא למימר לארוסי נבעלתי, אע"ג דליתיה לארוסה קמן ואינו מכחישה.
<h2>דף פ.</h2>
בודקין לחליצה, אם הביא שערות בבית הערוה משהגדיל דהיינו לאחר י"ג שנה ויום אחד. וצריך שיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתי שערות בגומא אחת הרי זה גדול וחולץ. וכן היא אחר י"ב שנה ויום אחד. ואם הביאו שערות קודם אפילו עודם בם משהגדילו שומא נינהו, והם קטנים עד שיביא שערות אחרות. וצריך שיהיו השערות גדולות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר מכדי לכוף ראשן לעיקרן. וצריך לכתחילה לבודקן קודם הפרק כדי לברר על האמת, שלא באו אלו השערות עד אחר הפרק. אבל אם לא בדקו ובאו לפנינו אחר הפרק עם השערות, אמרינן ודאי גדולים הם ולא חיישינן שמא קודם הפרק הביאום ושומא נינהו. והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו השערות אלא שאין אנו יודעים אם יש גומות קטנות במקום יניקת השיער מן הבשר, פסק רבינו יצחק זצ"ל דהואיל ואין אנו בקיאים להכיר בגומות, אם יש ריבוי שיער וגם גדולות כאיש ואשה סגי. ואם ירצה יבדוק באשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא. לעיל בסימן ע' מפורש היכא שנולדו בו סימני סריס והוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס. שנת עשרים שאמרנו אין צריך שנה שלימה אלא כיון שיצאו ממנה שלשים יום הרי זו שנה שלימה.
ובדיקת האשה שהגיעה לכלל שנותיה אינה יכול להיות על פי נשים, כך פסק רבינו חננאל זצ"ל. אבל ר"י אלפס זצ"ל ורבינו תם זצ"ל פסקו שהנשים בודקות אותן הואיל והגיעו לכלל שנותיהן. והיכא דלא ידענא אם הגיעו לכלל שנותיהם פירש רבינו יצחק זצ"ל אם הם גדולים הרבה או אם יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין להסתפק. ואם לאו ויש ספק בדבר אומר רבינו יצחק זצ"ל שהאב והאם אינם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו לכלל שנותיהם וכן פסק רבינו יואל זצ"ל. ועוד אומר רבינו יצחק זצ"ל דאפילו ראינו שעמד להתפלל בפני התיבה והשלים לעשרה אין בכך כלום, דשמא על פי האב שנאמן לנדרים ולהקדשות, ולא למכות ולעונשין והוא הדין לחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן. ופירש רבינו יואל זצ"ל שאם ראינו שקרא בספר תורה אין זו ראייה, דהא קיימא לן קטן עולה למנין שבעה. ואם יצא קול על היבמה שהגיעה לכלל שנותיה, חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכינותיה שהגיעה לכלל שנותיה. והוחזקה והגיעה לסימנין בשכינותה פירושה, שיצא עליה קול שעברו עליה שתים עשרה שנה ויום אחד וגם יצא עליה קול שיש לה סימנין אינה צריכה בדיקה, כך פסק רבינו תם זצ"ל. והרב ר' יואל זצ"ל חולק עליו, והרב ר' אליעזר ב"ר יהודה זצ"ל מיישב דברי רבינו תם זצ"ל. וגם נראה לו דאם ראינו דקרא בתורה הוי ראייה.
<h2>דף פ:</h2>
ואשה שהלכה בדרך עם יהודי אחד, ואחר כך נלוה עליהם יהודי אחר, ואמרה האשה שהאחד תקפה והשני טימאה באונס. זה היה מעשה והתירה ראבי"ה זצ"ל. אשה ישראלית שהלכה מרצונה עם הגוים ושהתה שם שלשה ימים בביתם והוציאוה משם על ידי שוחד, התירה רבינו יואל זצ"ל לבעלה.
